גרפיטי וכנופיות רחוב בניו-יורק

אמנות רחוב וגרפיטי הם חלק בלתי נפרד מחווית השיטוט ברחובות ניו יורק. אבל הגרפיטי בשכונות 'המתעוררות' המרכזיות, כמו בושוויק, הארלם ו Lower East Side הוא הרבה יותר מהיחשפות לסצינת אמנות רחוב בועטת. סיור בשכונות אלו מספר את סיפורה של העיר מנקודות מבט אחרות – לא ניו יורק כסמל המערביות ו'מרכז העולם', אלא סיפורם של אנשים, קונפליקטים בין מעמדות, מפגש תרבויות טעון בין מהגרים לתושבים ותיקים וקרבות המאסף שלהם נוכח העתיד המתהווה, התמורות שהעיר עוברת והנסיגה של מעוזי האותנטיות האחרונים בפני כוחות השוק והג'נטרפיקציה.

בהליכה עצמאית ברחובות הצבעוניים, קשה להבין את הקרקע הרוחשת מלמטה ואת הרחוב כשדה קרב רווי רגשות, אינטרסים, נוסטלגיה ומאבק על תרבות וזהות. העין נמשכת מדרך הטבע אל ציורי הקיר המרהיבים המכסים לפעמים בנינים שלמים מהגג עד המדרכה, אבל בקפלים והסדקים של הרחוב, בפינות חבויות, מסתתרת סצינת גרפיטי אחרת, ותיקה יותר, אותנטית – שפת סתרים של סמלים, קודים ומסרים – הגרפיטי של כנופיות הרחוב. לא... הן לא נעלמו תחת שרביט הקסמים של ג'וליאני, ראש העיר ניו יורק 1991-2001. אמנם הן נדחקו מהאזורים העשירים והמתויירים, אבל למרות העוצמה והנחישות של משטרת ניו יורק, מרחבי המחייה שלהן בעיקר בברוקלין, קווינס, ברונקס ובהארלם שבמנהטן עדיין קיימים.

ישנן עדויות שגרפיטי הכנופיות היה קיים בניו יורק כבר בשנות ה 50, בלוס אנג'לס גרפיטי הכנופיות התפתח בשנות 1960', בין כנופיות BloodSand ,Crips, Nortennos ואחרות והתפשט תוך זמן קצר לשאר ערי ארה"ב. בשנות ה60 הגרפיטי מתפצל מגרפיטי הכנופיות והופך להיות שפתו של נוער הרחובות. הוא מגיע לניו יורק מפילדלפיה –בעקבות מי שנחשב ל tagger הראשון Cornbread תלמיד תיכון שבשנת 1967 רצה להרשים נערה והתחיל ,להפציץ, את הרחובות בtags. אבל גרפיטי נשאר 'מתחת לראדאר' של תודעת הציבור עד שנת 1971 כשעיתון הניו-יורק טיימס פירסם כתבה על 'טאגר' (tagger) מסתורי בשם טאקי 183. הכתבה על טאקי 183, נער מהארלם, בן למהגרים מיוון, חשפה לראשונה את הז'אנר ולמעשה יצרה את ההבחנה בין גרפיטי הכנופיות לגרפיטי 'אחר' זה שמשנות ה 60 היה ביטוי של ה'שקופים' – בני נוער, אזרחים אמריקאים בערי גטו, בדרך כלל בני מיעוטים ומהגרים שלא היו על סדר היום של התרבות האמריקאית.

הגרפיטי כנופיות ניראה לפעמים לעין הלא מנוסה כמכוער, רעשני, והשחתת רכוש, אבל זוהי שפה לכל דבר - השפה של כנופיות הרחוב. לגרפיטי של כנופיות הרחוב שלושה תפקידים מרכזיים: האדרת שם הכנופיה והמוניטין שלה הוא אולי החשוב ביותר – עליו מתבססת הזהות של הכנופיות ויכולתן לגייס חברים חדשים. הטריטוריה היא מרכיב נוסף - הכנופיות משתמשות בגרפיטי לסימון הטריטוריות שלהן ולסימון תביעות לשטחי מחייה חדשים והרחבת פעילותן. נוכחותן ברחוב יוצר את כוח ההרתעה של הכנופיות... ואת כוח משיכתן.

ההיבט השלישי הוא התקשורת בין חברי הכנופיה וגם בין כנופיות יריבות. הגרפיטי משמש להעברת מסרים, בדרך כלל מאיימים לצורך הרתעה או תגובה על השגת גבול, פגיעה בכבוד, הפרת הפסקת אש או שבירת סטטוס קוו בין כנופיות שכנות. המשטרה מנהלת מעקב ומחקר מתמיד כדי לפענח את שפת הגרפיטי, סמלי הכנופיות והמסרים המקודדים כדי להבין את השטח, להקדים תרופה למכה וכדי להגיב ביעילות ולנטרל מאבקים כשהם רק מתפתחים ולפני שהם הופכים להיות מלחמת רחוב עקובה מדם. הכנופיות פיתחו אפילו אלף- בית משלהם – שפת סימנים מוסכמים שבאמצעותה הם מתקשרים בלי להסגיר את עצמם ואת כוונתם.

סמלי הכנופיות נמצאים לא רק על קירות ברחובות, גם הקעקועים על גופם של חברי כנופיות שלעין לא מנוסה ניראים כמו קעקועים רגילים, הם סימון של שייכות לכנופיה הנקנית בהוכחת נאמנות, צייתנות עיוורת למנהיגה ותרומה מוכחת למימוש האג'נדה של הכנופיה. חברי כנופיה וותיקים יסתירו את הקעקועים כדי לא למשוך תשומת לב של המשטרה, אבל חברים חדשים, צעירים שצריכים להוכיח את עצמם ולבנות את המוניטין שלהם, יפגינו את שייכותם ויחשפו את הקעקועים גם במחיר של ישיבה בכלא.

מה הם סימני ההיכר הסגנוניים של גרפיטי של עולם הפשע?

קל להבחין בין גרפיטי אמנות לגרפיטי פשע – לאמנות הרחוב שרבים מסרבים לראות בה 'גרפיטי' ונותנים לה שמות אחרים כמו 'פוסט גרפיטי', אמנות רחוב, מיורלס וכו' יש ניראות של אמנות לכל דבר. אמני הגרפיטי הם במקרים רבים בוגרי בתי ספר לאמנות ומפגינים בעבודתם מיומנות, תכנים ואיכות שמציבה אותם מבחינת רמת הציורים במרכז של המיינסטרים של עולם האמנות, עם השוני המובן מאליו שעבודתם מוצגת ברחוב וסופה להתכלות ולא להישמר. בגרפיטי יש שתי קטגוריות עיקריות: אמני טקסט ואמני ציור. הגרפיטי של עולם הפשע אינו ציור, בוודאי לא מורכב. קל להבחין בהתבוננות בציור קיר שאינו שייך ולא נוצר על ידי כנופית רחוב, אולם, לעומת הגרפיטי ציור, הגרפיטי טקסט דומה מאוד בניראות שלו לזאת של ה gangs graffiti. המאפיין העיקרי של ה tagging – כתיבת שמות, שמות קוד, וסמלים אישיים שאינם ניתנים לפיענוח, קיים בשני הז'אנרים. שירבוטים בצבע אחד בלבד או בשני צבעים בלבד כשאחד מהם משמש לגוף הטקסט והשני לקווי מיתאר סביב גוף הטקסט או הסמל, הם מאפיין חשוב של גרפיטי הכנופיות ובדרך כלל נעשה בהתזה של צבע ממיכל לחץ – עובדה שהפכה את נשיאת ה spray paint ללא חוקי בחלק ממדינות ארה"ב. הכנופיות מעצבות לעצמן את סמל הכנופיה שבדרך כלל יופיע בכל גרפיטי שלהן.

יש כמה וכמה סימנים מחשידים המאפשרים זיהוי של גרפיטי כנופיות: אחד הוא החץ – החיצים, במקרים רבים מצורפים לסמל הכנופיה והכיוון שלהם מספר את המצב בזמן אמת: חץ כלפי מטה אומר שזה סימון טריטוריה של כנופייה לבלוק בו החץ נמצא. גרפיטי כזה משדר בדרך כלל רגיעה, עסקים כרגיל וסטטוס קוו בין כנופיות. כאשר החץ מקביל לריצפה ונמצא בתחילת בלוק, הוא גם כן מסמן 'הבלוק הזה הוא שלי', אבל חץ מקביל למדרכה הנמצא בסוף רחוב ומצביע לעבר הבלוק הבא, הוא סיפור אחר... זוהי תביעה לטריטוריה חדשה על ידי כנופיה – והכרזת מלחמה שיכולה להתפתח לקרבות רחוב אלימים בין כנופיות יריבות.

סימן נוסף למתח ומאבקים בהתהוות, או שכבר נמצאים בעיצומם הוא סימן מחיקה של סמל כנופיה, מחיקה שנעשתה על ידי חברי כנופיה אחרת. פעולת המחיקה, כמו גם הצלחת חבר כנופיה יריבה להסתנן לטריטורית היריב ולמחוק את סמליו, היא פרובוקציה ופגיעה בכבוד הכנופיה ומחייבת תגובה.

חשוב לומר שעוברי אורח אינם יעד לאלימות מצד כנופיות הרחוב. עיקר החיכוך הוא בין כנופיות יריבות. שלא כמו בחצי השני של המאה ה 20, היום בסוף העשור השני של המאה ה21, הסיורים בשכונות הגטו של ברוקלין, מנהטן וברונקס, נחשבים בטוחים כמו בכל מקום אחר וסצינת הגרפיטי המרתקת שסיפרנו פה עליה נותנת חווית ניו יורק מיוחדת במינה.

הצטרפו לסיורים שאנחנו עורכים בעברית בברוקלין מדי שבוע כדי לחוות מקרוב את העולם המרתק של הגרפיטי בניו יורק